ברוק
מור, מורה לאנגלית בכיתה ח', מספרת שיום אחד נכנסה לכיתה, הביטה בילדים ובהשראה
פתאומית שאלה אותם, מה הם רוצים ללמוד.
"מה את לא עומדת לתת לנו שאלה?"
"לא. הרעיון הוא שאתם תחליטו מה אתם רוצים ללמוד. ליאם, נא רשום סדר
דיבור"
לאחר דיון רב, הם הגיעו להסכמה שהם רוצים ללמוד "כיצד אנשים
מוצאים אושר במקומות החשוכים ביותר". וכך עשו. כשהילדים חקרו, סיכמו, דנו
ושילבו יחד את המידע שאספו, ברוק הייתה עסוקה בעיקר בשאלה כיצד היא מוודאת שהילדים
לומדים את תוכנית הלימודים למרות שבדיוק היא נתנה להם שליטה על הלמידה.
הלמידה שהתנהלה מאותו הרגע התמקדה בתמיכה והנחיית התלמידים להתקדם בביטחון
בכיוון בעל תכלית. הדגש על כיוון במקום על יעד, היה מאד חשוב ולימד את כל הנוגעים
בדבר להעריך את התהליך לעומת התוצר. הם החלו את המסע בלי שידעו לאן יוביל אותם.
הייתה שאלה, היה ידע מוקדם ששימש כמשאב, ומרץ.
הידע המוקדם הגיע ממספר מקורות:
1. הספרנית לימדה את תהליך המידענות בשני שיעורים וכיוונה את התלמידים
בסבך מקורות המידע הזמינים להם, והכישורים הנדרשים לניווט ביניהם. הם הוכשרו
להשתמש בציטוטים, לחפש ביעילות ולסכם.
2. המורה לימדה בעיקר לסכם מאמר, ליצור רעיונות חדשים מתוכו, לעשות
רפלקציה על החשיבה של התלמידים, לקדם דיונים, לפתח רעיונות לעומק ולתקשר את
הממצאים.
3. התלמידים פנו אף הם לידע הקודם שלהם בסיפורים אישיים והקשר שלהם עם
אושר.
מלבד מקורות הידע הקודם, השתמשו לצורך החקר במשפחות, באינטרנט, בכתבי
עת ובספרי פרוזה כמקורות.
מה דעתך? כיצד למידה כזו יכולה לתרום לתלמידים ובכלל לכיתה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה