Anne Radcliffe, The Mysteries of Udolpho, 1794

תעלומת יודולפו היא סיפור מפחיד ומותח. רדקליף היא מחלוצי סוגת הרומנים הגוֹתיים בדומה לאחיות ברונטה 50 שנה מאוחר יותר. רדקליף חוננה ביכולת לצייר באמצעות מילים וסיפרה מתובל בתיאורי טבע שחלקם מלאי אווירה הנפעמת מיפי הטבע, וחלקם האחר מעביר אווירה של איום ואי וודאות. רדקליף מתארת במילותיה אולי את ציוריו של הצייר החביב עליה,סלבטור רוזה בן המאה ה-17: 

Volume 2, Chapter 5: "Towards the close of day, the road wound into a deep valley. Mountains, whose shaggy steeps appeared to be inaccessible, almost surrounded it. To the east, a vista opened, that exhibited the Apennines in their darkest horrors; and the long perspective of retiring summits, rising over each other, their ridges clothed with pines, exhibited a stronger image of grandeur, than any that Emily had yet seen. The sun had just sunk below the top of the mountains she was descending, whose long shadow stretched athwart the valley, but his sloping rays, shooting through an opening of the cliffs, touched with a yellow gleam the summits of the forest, that hung upon the opposite steeps, and streamed in full splendour upon the towers and battlements of a castle, that spread its extensive ramparts along the brow of a precipice above. The splendour of these illumined objects was heightened by the contrasted shade, which involved the valley below."

גיבורת הסיפור היא אמילי, נערה יפה ובעלת אישיות מרשימה. אמילי עוברת תלאות ובכל זאת מקפידה להתנהג "כיאות", בדקורום, עם propriety ו- sensibility. השמירה על מוניטין חסוד וצנוע כך מסתבר, היא התנהגות חיונית לבנות המעמד הגבוה בתקופה עליה מסופר. ובכל זאת מעניין שאביה של אמילי בשוכבו על ערש דווי מייעץ לה not to indulge in sensibility. וטוב שכך, שכן רוב הצרות המתרגשות עליה נגרמות בשל עיסוק היתר בשמירה על נאותות. נזכרתי בספרים של ג'יין אוסטן כשקראתי על אמילי. אכן, sense and sensibility מנוגדים לעיתים זה לזה ועם זאת האחד לא יכול בלי השני. אם מתמקדים ב-sensibility ושוכחים מה- sense עלולים לחטוא בגאווה ודעה קדומה. אגב, מוטיב הדעה הקדומה מופיע ב- Udolpho באופן מאד דומה לזה של ג'יין אוסטן מאוחר יותר, אבל זה ספוילר. למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית אבל יש עותקים שלו בספריה של האוניברסיטה העברית, אפשר להוריד בחינם etext ב-Project Guttenberg ו-audio ב- librivox.org.

גיבור נוסף שבא והולך בעלילה הוא הכסף. הכסף בסיפור מגיע בירושה, בנישואין או במתנת נדיבות ליבם של הגיבורים. תמיד לפי הכלל "צדיק וטוב לו". אין בסיפור אף לא אדם יצרן אחד. ג'נטלמן לא עובד למחיתו ,זה בזוי מידי. זה מזכיר לי סרט שראיתי על ביאטריקס פוטר שהתאהבה בבחור שהדפיס את ספרה הראשון. כשאימה (בסרט) שמעה על הקשר היא אמרה:

"You shouldn't invite trade's men. They bring dust into the house..."

וזאת לגבי המוביליות בחברה האנגלית של סוף המאה ה-18.אבל אסור להיות חמורים מדי עם הגיבורה הצעירה. אין ספק שיש לה פרופורציות בחיים,  באומרה לאביה:

Poverty cannot deprive us of many consolations. it cannot rob us of the affection we have for each other, or degrade us in our own opinions,or in that of any person whose opinion we ought to value.

ולסיום, שוב ג'יין אוסטן:
 Udolpho מוזכר פעמים רבות בפרודיה הגותית של ג'יין אוסטן Northanger Abbey. הנה למשל הדיאלוג המשעשע הבא:

"But, my dearest Catherine, what have you been doing with yourself all this morning? Have you gone on with Udolpho?" 

"Yes, I have been reading it ever since I woke; and I am got to the black veil." 

"Are you, indeed? How delightful! Oh! I would not tell you what is behind the black veil for the world! Are not you wild to know?" 

"Oh! Yes, quite; what can it be? But do not tell me—I would not be told upon any account. I know it must be a skeleton, I am sure it is Laurentina's skeleton. Oh! I am delighted with the book! I should like to spend my whole life in reading it. I assure you, if it had not been to meet you, I would not have come away from it for all the world." 

"Dear creature! How much I am obliged to you; and when you have finished Udolpho, we will read The Italian together; and I have made out a list of ten or twelve more of the same kind for you." 

"Have you, indeed! How glad I am! …but are they all horrid, are you sure they are all horrid?" 

"Yes, quite sure; for a particular friend of mine, a Miss Andrews, a sweet girl, one of the sweetest creatures in the world, has read every one of them."

קריאה נוספת:
עבודת דוקטורט מאת Frances Clara McIntyre בנושא "אן רדקליף ביחס לזמנה" 1920.

בלוג של rebecca.hasenauer בנושא The rise of the novel